צמחי הגן של סימה

הסוגים איקליפטוס (Eucalyptus), קורימביה (Corymbia) אנגופורה (Angophora) משתייכים למשפחת ההדסיים Myrtaceae שמרכזה באוסטרליה ובדרום אמריקה.

בסוג איקליפטוס יש כ־700 מינים, בסוג קורימביה יש 113 מינים ובסוג אנגופורה 13 מינים. כל המינים בסוגים אלה הינם ירוקי־עד. בעבר נכללו הקורימביה והאנגופורה בסוג איקליפטוס. מוצא מרבית המינים בשלושת סוגים אלה הוא אוסטרליה.

הסוג קורימביה הוא סוג חדש, אשר כאמור שויך לסוג איקליפטוס ובאמצע שנות ה־90 הופרד ממנו. ההפרדה נעשתה לאחר בדיקות ביוכימיות, השוואת DNA ובדיקות מעבדתיות אחרות.

ההבדל המורפולוגי היחיד, עליו הצביעו הבוטנאים, שהפרידו סוג זה, ואשר ניתן לראותו במיני קורימביה אחרים, נמצא בתפרחות. בסוג איקליפטוס העוקצים נושאי הפרחים שווים באורכם; כך נוצר סוכך פריחה מדומה בעל מבנה כיפתי. לעומת זאת, בסוג קורימביה, סוכך הפריחה המדומה שטוח בשל אורכם השונה של העוקצים נושאי הפרחים: עוקצי הפריחה החיצוניים ארוכים מהפנימיים.

סוכך תפרחת מדומה

השם Corymbia עצמו מתאר את צורתו השטוחה של סוכך התפרחת המדומה, המאפיין סוג זה. הקורימביה כוללת 113 מינים בעלי מגוון צורות של פקעי פריחה, פירות, עלים, קליפת גזע, צורות נוף וממדים. בארץ גדלים בהצלחה 11 מיני קורימביה, כולם עצים יפיפיים, בעלי פריחה שופעת, צבע פריחה בולט או גזע חלק ו/או קישוטי במיוחד ולכן כולם מומלצים לנטיעה בגינון, בחורשות, פארקים וכעצי רחוב. מיני הקורימביה לא מומלצים לייעור מאחר והם אינם מצטיינים בעמידות ליובש, ולעיתים הם רגישים לגיר או מליחות.

לפרחי איקליפטוס וקורימביה יש אופרקולום (מצנפת operculum) המכסה את ניצן הפרח. האופרקולום הינו איחוי של עלי־כותרת ועלי־גביע.

אופרקולום (operculum) המכסה את ניצן הפרח באיקליפטוס וקורימביה.

הסוג אנגופורה אנדמי למזרח אוסטרליה. ההבדל הבולט בין אנגופורה לאיקליפטוס וקורימביה הוא שלאנגופורה אין אופרקולום. סימן נוסף המבדיל את האנגופורה הוא העלים נגדיים גם בענפים בשלב הבוגר ולא רק בשלב היובנילי. בארץ גדלים רק שני מינים (מתוך 13 המינים).

הסוג איקליפטוס: מוצאם של מיני האיקליפטוס הרבים הוא בבתי גידול טבעיים מגוונים מאוד, בתנאי האקלים והקרקע. מוצא מרבית המינים הוא יבשת אוסטרליה ומוצא מיעוטם צפונית לה. העולם המערבי החל לגלות את עושר החי והצומח האנדמי ליבשת אוסטרליה בזכות מגלה הארצות האנגלי ג'יימס קוק, עם גילויה במחצית המאה ה־18. עושר זה כלל גם את המגוון העצום של מיני האיקליפטוס. בסוף המאה ה־18 תוארו מיני איקליפטוס ראשונים על ידי הבוטנאי השוודי קארל לינאוס (Linnaeus) שהמציא את שיטת סיווג המינים הבינומיאלית: לכל מין שם בעל שתי מילים.

באופן כללי, מיני האיקליפטוס באוסטרליה נחלקים לשתי קבוצות גיאוגרפיות עיקריות: קבוצת מינים שמוצאם בצפון ובמזרח היבשת - אזורים מאופיינים באקלים טרופי ובגשמי קיץ, שם התפתחו גם מינים ענקיים הגדלים עד גובה של 100 מטרים. ובקבוצה השנייה מינים שמוצאם בדרום ובמערב היבשת - אזורים בהם המשקעים הינם חורפיים.

מספר רב של מיני איקליפטוס מראים התאמה לשני בתי הגידול.

קבוצה שלישית, קטנה יותר, מאופיינת במינים בעלי תפוצה צרה, שתפוצתם באזור הדרום־מערבי של מערב אוסטרליה. במדבר האוסטרלי, האזור מבודד גיאוגרפית נקרא ערבות נולארבור (Nullarbor). זו הערבה המדברית הידועה, בין מערב לדרום־אוסטרליה, בה לא גדלים עצים בשל מיעוט משקעים ומכאן שמה. תוצאת תנאים ייחודיים אלה - התפתחו מינים אנדמיים לאזור, נמוכים יחסית, עמידים ליובש, חום קיצוני וקרינה ממושכת. מינים אלו נבדלים מורפולוגית וגנטית באופן ניכר ממיני איקליפטוס אחרים.

יבשת אוסטרליה

כאמור, מגוון מיני האיקליפטוס בבתי־הגידול השונים באופיין בשונות גדולה. למרות זאת שויכו טקסונומית כל המינים לאותו סוג.

בהכללה, מינים הגדלים לגובה של 35-40 מטר ויותר ניתן למצוא באזורים בעלי משקעים רבים, ואילו באזורים היובשניים יש מינים נמוכים. מין יוצא דופן הוא איקליפטוס סלמונופלויה (E. salmonophloya) הנישא לגובה 30 מטר למרות שמוצאו במערב היבשת באזור של 250 מ״מ משקעים בשנה. מיני האיקליפטוס מצליחים לגדול במגוון קרקעות. יש מינים המתפתחים בהצלחה גם על קרקעות עשירות בגיר או בנתרן.

כל עצי האיקליפטוס הם ירוקי־עד. מבחינת מבנה העץ, ניתן להבחין בקבוצה אחת של עצים בעלי גזע יחיד, גבוה וזקוף; בקבוצה שנייה של עצים בעלי גזע נמוך, המסתעף בגבהים שונים מעל פני הקרקע והם בעלי צמרת רחבה יחסית; ובקבוצה שלישית של מינים שצורתם שיחית, בעלי ליגנוטובר והם מרובי־גזעים. מינים אלו מוכרים בספרות בשם טיפוס "מאלי" (Mallee). צורת צמיחה זו מופיעה באזורים היובשניים, והינה ייחודית לאקליפטוס. עץ־שיח מטיפוס "מאלי" מאופיין במספר גזעים, המתרוממים לגובה 6 מטר. הגזעים מתפתחים מאזור בבסיס הגזע (בראש בית השורשים) הקרוי ליגנוטובר (Lignotuber).

התחדשות ליגנוטובר

לליגנוטובר חשיבות גדולה בעת בצורת, או שריפה. מאזור זה של בסיס הצמח פורצים הענפים החדשים של העץ הנפגע. מסיבה זו לקבוצת עצי המאלי חשיבות גדולה בייעור של אזורים יבשים.

צורת צמיחה נוספת, אופיינית אך ורק למינים במערב אוסטרליה, ונקראת "מאלט" (mallet) ומאופיינת את היותם בעלי גזע יחיד שלעיתים מתפצל למספר בדים זקופים ודקים יחסית בסמוך לקרקע, ולהם ענפים הצומחים בזווית חדה. בדרך כלל הגזע הראשי אינו מגיע לגובה של יותר מ־1 מ'. בשונה מטיפוס המאלי, הם חסרי ליגנוטובר.

לסוג איקליפטוס יש לעיתים קרובות צורות שונות של עלים על אותו העץ. עלים יובניליים שונים בצורתם מעלים בוגרים ולעיתים, גם עלי ביניים בעלי צורה שונה. מאידך, יש מיני איקליפטוס שצורת העלים היוביניליים והבוגרים אינה משתנה.

רוב מיני האיקליפטוס הינם מהירי גידול ונחשבים מאריכי ימים, יחיו עד 200-100 שנה. המגוון הרב של מינים מאפשר התאמה לגידול בטווח קרקעות רחב.

האיקליפטוס הוא אחד מצמחי יצור הדבש החשובים בעולם, וזאת בשל הצוף המופרש מהפרחים ובזכות מגוון מועדי הפריחה של המינים השונים. ניתן להתאים לדבוראי מין איקליפטוס לפי מועד פריחתו. באוסטרליה עיקר ייצור הדבש מבוסס על פריחת עצי האיקליפטוס, ויבולי הדבש המתקבלים הם מהגבוהים בעולם. איקליפטוס ידוע גם כמקור חשוב לאבקת פרחים וגם לשרף־צמג ולייצור פרופוליס.

גם בארץ, מהווים עצי איקליפטוס מרכיב עיקרי למרעה דבורים, בייחוד לאור גריעת שטחי פרדסים רבים במרכז הארץ לטובת פיתוח ובנייה.

האיקליפטוס בישראל

כ־190 מינים של איקליפטוס וקורימביה גדלים בארץ, חלקם נפוצים מאוד וחלקם נדירים.

ביוזמת ממשלת המנדט הבריטי, לאחר מלחמת העולם הראשונה (1919), ניטעו בארץ מינים שונים של עצי יער, לרבות איקליפטוסים. שתילים לעצים אילו גודלו מזרעים שמקורם במושבות הבריטיות.

במשך שלושים השנים שהבריטים שהו בארץ ישראל נערכו ניסיונות אקלום של מיני עצים רבים, ובכללם יותר מ־100 מינים של איקליפטוס. מיד לאחר קום המדינה הוקמו חלקות אקלום בארבורטום "אילנות", בגן הבוטני במקווה ישראל, בארבורטום ברחובות, בארבורטום בגילת, באתר סנאים ובעשרות חלקות אקלום נוספות בנגב הצפוני והמערבי.

ב־1951 הסתיימה נטיעתם של 168 מיני איקליפטוס (כולל מיני קורימביה ואנגופורה) בארבורטום "אילנות", אך מהם שרדו רק 67 מינים.

במשך השנים הובאו לארץ באקראי מינים נוספים מהסוג איקליפטוס. בשנת 2000, במסגרת תוכנית מחקר משותפת ובמימון קק"ל, הבאתי מאוסטרליה זרעים של כ־30 מיני איקליפטוס - מינים חדשים או מקורות זרעים מבתי גידול יבשים, בדגש על מינים קטנים יותר, בהנחה שיהיו עמידים יותר ליובש ויתאימו לייעור בנגב. מינים אלה ניטעו בשני בתי גידול - בארבורטום במכון וולקני ובחלקת מחקר סמוך לגילת, במטרה שעצים אלו ישמשו כעצי־אם ובהמשך יאספו מעצים אלו זרעים להמשך בחינה בחלקות אקלום. חלק מהשתילים מהמינים החדשים גם ניטעו בחלקות ניסיון סמוך למשמר הנגב, ליד שאלאלה סמוך לצומת מגן שבנגב המערבי, דרומית למבוא חמה, ובחלקות נוספות.

בגן הבוטני האוניברסיטאי שבגבעת רם בירושלים מתקיים גם אקלום רב שנים של איקליפטוסים שיתאימו לאזור ההר ובו כ־70 מינים שונים שאוקלמו החל משנות ה־60 של המאה שעברה. לאחרונה אוקלמו מינים עמידים לקור ושלג.

אינטרודוקציה (אקלום) של עצים ובחינת התאמתם לתנאי גידול הוא מחקר רב שנים.

עבודת האקלום של מכון וולקני בנושא האיקליפטוס החלה בשיתוף פעולה עם קק"ל - היוזמת והמבצעת של עיקר פעולות הייעור בישראל. החל משנת 2000, במסגרת מחקר משותף, ניטעו עשרות מינים של אקליפטוס ב־37 חלקות תצפית. החלקות שונות זו מזו, ומאופיינות במיעוט משקעים, בקרקעות עניות, גירניות, נתרניות וקרקעות לס. ספינת הדגל היא החלקה שניטעה בשנת 2002 ביער משמר הנגב, על שטח של 300 דונם, בה ניטעו 44 מיני איקליפטוס. נתוני הגידול בכל החלקות נאספו בשיטתיות והגענו למסקנות חד־משמעיות, כי בהתאמת מין האיקליפטוס לבית הגידול, לכמות המשקעים ולנתוני הקרקע - אין מקום לפשרות.

בחלוף השנים למדנו להכיר בפוטנציאל הטמון במינים השונים של הסוג איקליפטוס. הניסיון הנרחב הביא להכרת המינים המתאימים לייעור בבתי גידול שונים, לרבות כאלה בהם תנאי הגידול קשים. כמו כן, אותרו מינים המתאימים לנוי: לחורשות, פארקים וכעצי רחוב, ואותרו מינים פוטנציאלים למרעה דבורים. אנו מודעים לצורך במגוון ביולוגי, ולביקורת הנשמעת בשנים האחרונות כי לעיתים אין צימוח עשבי בר בתת־היער לרגלי האיקליפטוסים. יש המשייכים תופעה זו לאללופתיה - שורשי העץ ונשורת העלים מפרישים חומרים מעכבים המונעים נביטה – אך אנו משייכים זאת לייעור צפוף מידי הגורם למחסור בזמינות מים. מדובר באזורים מדבריים או מדבריים למחצה, בהם עצי האיקליפטוס מנצלים את כל המים הזמינים בקרקע, וכך לא מתפתחים צמחים עשבוניים שהם מרבית מגוון הצמחים המקומי. לאחר מספר תצפיות, ראינו כי במקומות בהם צפיפות הנטיעה הייתה מרווחות, התקיימה נביטה של צמחי בר והתפתח תת־יער. בעבודה זו ציינו את מיני האיקליפטוס ה״אללופתים״ - אותם מומלץ לטעת בנטיעה מרווחת.

בשנים האחרונות אנו עדים לשריפות ביערות איקליפטוס - התבקשנו לאתר את המינים המתחדשים לאחר שריפה במטרה לשתול אותם למטרת ייעור ביטחוני והסתרה, בפרט בישובים בעוטף עזה. ביולי 2017 התחוללה שריפה ביער מבוא־חמה, ופגעה בחלקת ניסיון שניטעה בשנת 2011. בתצפית שערכנו בחלקה זו, איתרנו את המינים שהתחדשו לאחר כשנה ממועד השריפה, רשימת המינים המומלצים תופיע בהמשך. ברור שזו המלצה חלקית, יש לנו עוד הרבה מה ללמוד בנושא זה.

זיהוי מיני האיקליפטוס והקורימביה

מיני איקליפטוס רבים דומים במראה וקיים קושי בזיהוי המינים השונים. הגדרת המין בעת היתקלות בפרט מעניין במופעו, או מוצלח באתר גידולו, היא משימה קשה למדי. ללא הגדרת המין לא ניתן לאתר מידע מדויק יותר אודות המין.

בקרוב תצא לאור חוברת שמטרתה לסייע בהגדרה וזיהוי המינים באתרים בהם הם גדלים. יתוארו בה כ־64 מיני איקליפטוס, 11 מיני קורימביה ו־2 מיני אנגופורה. אלה רוב עצי האיקליפטוס בהם תיפגשו בארץ.

איברי הצמח העיקריים לזיהוי של מיני האיקליפטוס הם הפרי, ניצני הפריחה וקליפת הגזע.

פרי האיקליפטוס הינו הלקט יבש ובתוכו זרעים קטנים מרובים וכן מוץ, ונחשב לאחד מאיברי הזיהוי המובהקים. ניצני הפריחה עם מצנפת (מכסה ניצן הפרח - Operculum) שהוא איחוי של עלי הכותרת ועלי הגביע, משמשים אף הם בזיהוי המינים. להשלמת הזיהוי משמשת הסות - שהיא קליפת הגזע. מרקם וצבע הסות מסייעים להשלמת הזיהוי.

לעיתים יש קושי ממשי בהגדרה לפי הקליפה, כי למין מסוים יש מופעי גזע שונים. לדוגמה, איקליפטוס המקור הוא בעל גזע חלק או מחוספס, או איקליפטוס טראבוט שהינו מכלוא ומופע הגזע שלו חלק או מחוספס. בנוסף, קליפת הגזע האופיינית למין מתקבלת רק בעץ הבוגר, לעיתים בהיותו בגיל 15-10 שנים. לדוגמה, קליפת איקליפטוס סידרוקסילון היא שחורה, אבל בעשור הראשון לחיי העץ היא חומה-אפורה.

מיני האיקליפטוס בחוברת

בחרנו לתאר 77 מהמינים הנפוצים ביותר, והמומלצים לנטיעה.

המינים נבחרו על פי התאמתם למטרות אלו:

ייעור באזורים מעוטי-משקעים עם התאמה לקרקעות לס, תכולת גיר גבוהה, קרקעות נתרניות, מלוחות ועוד.

נוי, עם התאמה לנטיעה בחורשות, פארקים, גנים ציבוריים, כעצי רחוב ולצדי דרכים.

מרעה דבורים, עם התאמה למועדי פריחה מגוונים, לפי עונות השנה. מועדי פריחה מושפעים מבית הגידול, לפיכך ציינו את עונת הפריחה ולא את החודש הקלנדרי, כאשר ידוע שאותו מין עשוי להקדים או שהפריחה תדחה במעט בהתאם לבית הגידול. בנוסף, ישנם מינים, כגון א. טורקוואטה, ק. פטיכוקרפה ועוד, המתחילים לפרוח בסתיו, וכאשר החורף קר נעצרת הפריחה ואז בסוף החורף מתחדשת הפריחה ונמשכת לתוך האביב - כך שלמעשה מתקבלים שני גלי פריחה. בחורף מתון, הפריחה רציפה.

החוברת מסודרת לפי השם הבוטני המדעי של המינים.
בסוף החוברת מופיעות טבלאות ובהן רשימת המינים לכל מטרה, טבלאות לפי גובה העץ וטבלאות לפי מועדי פריחה.

נטיעה ואחזקה - לייעור, לצדי דרכים, למרעה דבורים ולנוי

ייעור באזורים בהם יורדים פחות מ-200 מ"מ גשם, מומלץ לשתול בלימאן - זו מערכת ללכידת מי שיטפונות הנוצרת מסוללת עפר מלאכותית הנבנית באפיק נחל אכזב, בעיקר באזורים מדבריים או מדבריים־למחצה. לסוללות העפר פתח הפונה אל מעלה אפיק הנחל. בעת שיטפון או גשם, המים נאגרים בחלקו השקוע של הלימאן ומחלחלים אל הקרקע. קק״ל נוטעת בשטח הלימאן עצים, בעיקר איקליפטוסים או מיני שיטה, ולעיתים גם מינים נוספים. שיטה זו פותחה בהשראת שיטות השקיה קדומות של הנבטים בנגב. ניתן לראות לימאנים רבים בצדי הדרכים בנגב ובערבה והם מהווים את עיקר הצמחייה המעוצה בצדי דרכים.

ייעור באזורים בהם יורדים מעל כ־200 מ"מ גשם (בממוצע רב־שנתי), מקובל לטעת מינים חסכני־מים, אותם מקובל להשקות עד להתבססות, ולהוסיף השקיות עזר לפי הצורך, בשנה - שנתיים הראשונות. לאחר ההתבססות המשך התפתחותם יתבסס על משקעים טבעיים.

גינון היות ונדרש לקבל מופע של עץ חיוני, פריחה אטרקטיבית, במהלך השנה כולה, מומלצת תוספת השקיית עזר אשר תינתן ב־3-2 השקיות, באביב ובסתיו - "להארכת" עונת החורף, מאחר ונמצא שבאיקליפטוס פעילות השורשים טובה יותר כאשר טמפרטורת הקרקע מתונה, באביב ובסתיו וזו עונת הצמיחה.

מרעה דבורים- מרבית הדבוראים נוטעים את מיני האיקליפטוס בדומה למקובל בייעור, משקים השקיות עזר עד להתבססות ובהמשך מסתפקים במשקעים טבעיים.