שנת אקלום: 1989
מקור האקלום: וגטטיבי, שם המשתלה Pinkus-Texas
גובה: 3 מטר; קוטר: 3 מטר
התאמה לאזורי הארץ: בשפלה, מישור החוף ובאזורי הארץ החופשיים מקרה ממושכת.
איברים דקורטיביים ותיאור כללי נוסף: העלים מופיעים בדורים. צבעם ירוק, הם מכוסים שערות ומגעם קטיפתי. הגבעול מכיל מוהל חלבי בדומה למרבית המינים במשפחת ההרדופים. הפרחים גדולים ובולטים, ערוכים באשכולות בקצות הענפים. קוטר הפרח 8-10 ס"מ וצבעו בורדו עז. פקעי הפריחה הסגורים, גם הם בצבע בורדו עז, נראים כעשויים פלסטיק. הפריחה נמשכת חודשים רבים, החל בחודש מאי ועד חודש נובמבר. צמחי אלמנדה נחשבים לצמחים אקזוטיים ולכן ניתן לראות אותם גדלים כמעט בכל מקום בעולם. באזורים בעלי אקלים טרופי שותלים אותם בגן, ואילו באזורים בעלי אקלים ממוזג שותלים אותם במכלים גדולים ובחודשים הקרים מכניסים את המכלים ומגנים עליהם מפני הקור. בארץ, בחודשי החורף, כשהטמפרטורות יורדות, הצמח סובל מהקור ומהרוחות, ובחודשים ינואר ופברואר הוא משיר חלק מעליו. לעתים, בסוף החורף, הצמחים נותרים חשופים, ללא עלים. מומלץ לשתול בסמוך לקיר הבית, במפנה דרומי, מזרחי או מערבי. מומלץ לשתול בקרקע מנוקזת, מועשרת בקומפוסט בבור השתילה. ייהנה מתוספת דשן באביב. אפשר לשתול את הצמח במכל גדול, שאותו ניתן להציב בכניסה לבית, בפטיו או בחצר האחורית.
מינים וזנים נוספים: הסוג אלמנדה כולל 12 מינים של מטפסים או שיחים ירוקי עד, שמוצאם באזורים הטרופיים של אמריקה. לכולם פרחים בולטים בצבע צהוב, פרט לאלמנדה בלנשט - שלפרחיו צבע סגול־יין. בארץ ניתן להשיג אלמנדה קתרטית, (A. cathartica) שיח נשען בעל פרחים גדולים ובולטים בצבע צהוב. רגיש יותר לקור ואינו עובר את החורף כאשר הוא שתול בגן. הוא משמש בעיקר כצמח עציץ פורח. מין נוסף שנקרא אלמנדה הרדופית (A. schottii) הוא שיח הגדל למטר גובה ורוחב, בעל פרחים צהובים צרים ופחות בולטים, מתאים לשתילה בגן, ולא נפוץ. צמחי האלמנדה נחשבים לצמחים אקזוטיים ולכן ניתן לראות אותם גדלים כמעט בכל מקום בעולם. באזורים בעלי אקלים טרופי שותלים אותם בגן, ואילו באזורים בעלי אקלים ממוזג שותלים אותם במכלים גדולים ובחודשים הקרים מכניסים את המכלים ומגנים עליהם מפני הקור.
ריבוי: ריבוי וגטטיבי בלבד, מאחר שאינו מייצר זרעים. משרישים ייחורים מעוצים למחצה בשולחן ריבוי מחומם ובעזרת הורמון השרשה. מומלץ להשריש בחודשי הקיץ ולהימנע מעודפי מים.
אקלמה וכתבה: סימה קגן





