איברים דקורטיביים ותיאור כללי: עץ קטן או שיח גדול בעל קצב צימוח מהיר וגזע קצר וחלק בצבע חום. העלים תמימים, דמויי לב, אורכם ורוחבם כ־ 10 ס"מ, והם דקורטיביים מאוד. הלבלוב הצעיר מצטיין בצבע אדמדם. שלושת העלים הצעירים - צבעם אדמדם, והעלה הרביעי בצבע חום־ירוק; בהמשך העלים מוריקים וצבעם הופך ירוק בצד העליון, ולבנבן בצד התחתון. הפרחים מאוגדים בקרבת קצות הענפים. קוטר כותרת הפרח כ־7 ס"מ. צבע הפרחים בשעת פתיחתם הוא צהוב עם כתם בולט בצבע חום במרכז, כאשר בהמשך היום משתנה צבע הפרח לכתום־ורוד, ובסוף היום הוא נושר. הפרח הבודד נותר על העץ ליום אחד בלבד, בדומה למרבית מיני היביסקוס האחרים. הפריחה נמשכת כל הקיץ והסתיו, אולם הפרחים אינם בולטים במיוחד, ורק בהסתכלות מקרוב ניתן להתרשם מהפריחה. הצמח יגדל במגוון קרקעות, כולל קרקעות שוליות וחצציות. רגיש לטמפרטורות קפיאה, בחורף קר או ברוחות עזות ענפי הצמח מתייבשים, ולעתים העץ נשבר ונותר בגובה נמוך או נשבר עד הקרקע. באביב ההתאוששות מהירה, מתחדש מבית השורשים תוך צימוח נמרץ, ותוך עונה אחת חוזר לגודלו הקודם. נפוץ מאד בארץ. חסכן במים, לאחר התבססות יגדל גם ללא תוספת השקיה.

שימוש גנני מתאים לשתילה כעץ בודד בגינה קטנה, אך מחייב גיזום ועיצוב. אפשר להשאיר את הענפים התחתונים, כך שיתקבל עץ דמוי חרוט, כאשר נוף העץ הסמוך לקרקע יהיה רחב, וצמרת העץ - צרה. כמו כן, ניתן לשתלו כעץ צל, תוך גיזום הענפים הנמוכים כדי לאפשר מעבר חופשי תחתיו, בפטיו, בכניסה לבית ובמדשאה. בגן גדול מומלץ לשתול כמה צמחים בקבוצה, לקטום את צמרות הצמחים ובכך לעודד צימוח אופקי שייצור כתם צבע אדמדם בולט במיוחד. הצמח ניתן לשתילה כגדר חיה, מה שמחייב גיזום אינטנסיבי של הצמחים בגובה וברוחב קבוע. הגיזום מעודד לבלוב, המקנה גדר חיה בצבע אדמדם. הצמח מגיב היטב לגיזום בכל עונות השנה, כולל הקיץ החם. מתאים גם כצמח מכל הניתן להצבה בגינת גג או על משטח מרוצף. מתאים לשתילה בחוף ים קו שני.

ריבוי במטרה לשמור על זהות הקלון, הריבוי הוא וגטטיבי בלבד. ניתן להשריש כל השנה ייחורים מעוצים למחצה, בשולחן ריבוי ובעזרת הורמון השרשה. בסתיו ובחורף יש להשתמש בשולחן השרשה מחומם. השרשת הייחורים מתקבלת תוך שבוע ימים.

מינים וזנים נוספים: היביסקוס טליתי - מין הבר הוא עץ קטן וותיק בארץ, בעל עלים עגולים בצבע ירוק ופרחים בצבע צהוב, מזכיר בצורתו את היביסקוס רם (H. elatus).

אקלמה וכתבה: סימה קגן