איברים דקורטיביים ותיאור כללי: שיח בינוני. העלים מנוצים פעמיים: כל עלה מחולק פעמיים ל-5 זוגות עלעלים. זוג העלעלים המסיימים  גדולים וארוכים יותר מ-4 זוגות העלעלים האחרים, ואורכם עשוי להגיע ל-8 ס"מ. תכונה זו של זוג עלעלים מסיימים גדולים אופיינית למין זה (קליאנדרה ורודת קרקפות). בזמן הלבלוב לעלעלים צבע אדמדם נחושתי, שבהמשך הופך ירוק כהה . באזורים הקרים הלבלוב נעשה אדום יותר ובולט על רקע העלווה הירוקה. הפריחה מתחילה בסתיו ונמשכת עד סוף האביב. הפרחים בצבע וורוד, עשירים בצוף ומושכים דבורים וצופיות. קרקפות הפרחים מופיעות בחיקי העלים ומהן בולטים האבקנים הארוכים. הפרח הוא למעשה כדור של אבקנים שקוטרו 7-5 ס"מ. השיח מגיב היטב לגיזומים, מה שגורם לו להיראות מלא וצפוף ובעל פריחה מרובה. את פעולת הגיזום מומלץ לבצע בסוף האביב מיד לאחר הפריחה. תצמח בכל סוגי הקרקע ובלבד שתהיה מנוקזת. למרות מוצאה הטרופי, מניסיוני, הצמח חסכן במים ויסתפק בהשקיה עמוקה אחת לשבועיים-שלושה. גם בספרות הגננית מצוין שהוא מתאים לגנים היותר יבשים באזורים הטרופיים והסובטרופיים.

שימוש גנני מתאים לשתילה בגן כצמח בודד הגזום או בצימוח חופשי ללא גיזום, כצמח גדר, בחזית הבית או בגינון עירוני. גם ללא פריחה הצמח ניחן במופע קישוטי. מתאים לשתילה במכל גדול שאותו ניתן להציב בכניסה לבית או בגינת גג. בסיורי במזרח אוסטרליה בלט במיוחד השימוש בקליאנדרה ורודת קרקפת בגינון. הם משתמשים בשילוב של הזן הוורוד עם הזן הלבן כגדר גבוהה (2 מ' גובה) או נמוכה (1 מטר גובה), לעיתים נשתל כצמח בודד גזום לצורת כדור בגבהים שונים, בגינון עירוני כשהצמחים גזומים לגבהים שונים.

ריבוי במטרה לשמור על זהות הקלונים יש להרבות את הזנים השונים בריבוי וגטטיבי בלבד של ייחורים מעוצים למחצה באביב ובקיץ בשולחן השרשה עם ערפל ובעזרת הורמון. השרשה מתקבלת תוך שלושה שבועות.

מינים וזנים נוספים: בשנת 1997 קבלתי זרעים של מין זה מגן בוטני ביפן שפרח בפרחים בצבע אדום. בשנת 1998 הבאתי ממשתלה בסנטה ברברה שבקליפורניה זן נוסף בשם Alba , בעל פרחים בצבע לבן. הפריחה של כל הזנים מתחילה בסתיו ונמשכת עד סוף האביב.
לסוג קליאנדרה משתייכים 140 מינים של צמחים רב-שנתיים, בעיקר שיחים, ומוצא כולם באמריקה, באזורים הטרופיים והסוב-טרופיים. בגינון בארץ גדלים מספר מינים, קליאנדרת טוויד וקליאנדרה סורינמית הן הוותיקות שאוקלמו ע"י חוות הנוי.

אקלמה וכתבה: סימה קגן